<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף מ:</h2>
פסולי עדות הם על ה' מינין. האחד פסולי עבירה והם הרשעים בין עבירה שיש בה ממון או אין בה ממון. והב' פסולי קורבה. והג' מצד הנאה שיש להם באותו עדות והוא הנקרא נוגע בעדות. והרביעי מצד פחיתותם. והחמישי מצד שאינם בני עדות. המין האחד פסול הרשעים הוא משום שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשוהו בגמ' בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"א] ובפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב] ובפרק ב' דיבמות [כ"ה ע"א] אל תשת רשע עד. ובגמרא נחלקו אביי ורבא אם כל רשע פסול או דוקא רשע דחמס, כלומר חשוד על הממון, דרבא אמר רשע דחמס בעינן, ואביי סבר כל רשע פסול, ואיפסיקא הלכתא התם כאביי. וכתב הרב בעל העטור דדוקא בפסול עדות דאורייתא הוא דכל רשע פסול, אבל בדרבנן דוקא עד חמס הוא דמפסיל, ולפיכך כתב שהאוכל גבינה של גוים או בשר עוף בחלב שאינו פסול לעדות אפילו מדבריהם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות עדות [ה"ד] שהם פסולין מדרבנן. וכן כתוב בספר חקות הדיינין [סימן ט"ו]. וזהו הכלל כל העובר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה נקרא רשע שנאמר [דברים כ"ה] אם בן הכות הרשע, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין שנאמר [במדבר ל"ה] אשר הוא רשע למות, ואם מדרבנן הוי פסול לעדות מדרבנן, וכל עבירה שיש בה חמדת ממון אם מן התורה פסול מן התורה ואם מדרבנן פסול מדרבנן. ובפרק הכונס [ב"ק נ"ו ע"א] כתב הרב בעל ההשלמה בשם הרב אביו ז"ל שכל מי שנאמר בו לענין ממון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישלם. ובספר מצות גדול בסימן ע' [עשין] כתב בלשון הזה כתוב בספר חפץ שאומר רב פלטוי ראש ישיבה מוסר פסול לעדות, ולא מבעיא מוסר גמור אלא אפילו מפורסם ומריב עם חברו ואומר לו אלך ואמסור הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין המוסר בשתי ישיבות עכ"ל. וההפרש שבין פסולי תורה לפסולים מדרבנן. שבדאורייתא לא בעו הכרזה, ובדרבנן בעו הכרזה. ורועה נמי בעי הכרזה וכל מה שהעידו קודם הכרזה עדותן כשרה. והמקדש בפסולי עדות דרבנן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות [ה"ו] שהיא ספק מקודשת. ואמרו בפרק קמא דקדושין [מ' ע"ב] כל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן ופסול לעדות, ותניא בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] ו' דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות [ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין אותן אפוטרופוס ליתומים ואין מוסרין להם קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך וי"א אין מכריזין על אבידתן] וכו', ואף על גב דאמרינן בחגיגה [כ"ב ע"א] בפרק חומר בקדש כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי. כבר תירצה הריא"ף ז"ל דעם הארץ דרבי יוסי הוא שאינו לא במקרא אבל ישנו בדרך ארץ ולא בו לא חשד עריות ולא גזל ולא שבועת שוא ולא שאר מיני פסול, ועם הארץ דאמרינן אין מוסרין לו עדות הוא שאפילו בדרך ארץ אינו וחשוד על כל מה שנזכר או על אחד מהם וכו' כמו שהאריך שם ז"ל. ומשמע מדברי הריא"ף ז"ל שאפילו בדיעבד פסול לעדות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק (י"ג) [י"א ה"ב] מהלכות עדות אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עסוק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדות אף על פי שאינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל על פי הרשעים. ובתשובת הגאונים ז"ל מי שאינו זריז בתפלה ובמצות ואין בהם דרך ארץ פסולין לעדות, וכן כתב בספר העטור. ובספר חקות הדיינין [סימן ט"ו] גם כן הביא חלוקה זו שחלק הריא"ף ז"ל בין עם הארץ לעם הארץ. אבל רש"י ז"ל כתב במסכת חגיגה דההיא דפסחים פליג אההיא דחגיגה ותרוייהו הוו בעם הארץ דאיתיה בדרך ארץ ובמצות וסבירא ליה לרבנן דלכתחלה לא מקבלין ליה ולרבי יוסי דחאיש לאיבה מקבלין ליה והאידנא דמקבלין סמכינן אדרבי יוסי.
והמין הרביעי מצד פחיתותם. בפרק קמא דקדושין [מ' ע"א] כל שאינו לא במקרא [ולא במשנה] ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן ופסול לעדות ובפרק זה בורר [כ"ו ע"ב] אוכלי דבר אחר פסולין לעדות ופרשו רבואתא ז"ל דהיינו מקבל[י] צדקה מן הגוים לא אמר(ינ)ן אלא בפרהסיא אבל בצינעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דהוה לי לאתזוני בצנעא וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל אי לא הוי ליה לאתזוני בצנעא חיותיה היא. וקצת כתבום בכלל עדי חמס וליתא אלא משום בזויי נפשיהו וכן כתבו רוב המחברים ז"ל. ובפרק קמא דקדושין [מ' ע"ב] תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה כלב. ויש אומרים פסול לעדות, אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים. פירש רבינו חננאל ז"ל דאמרינן בירושלמי [מעשרות פ"ג ה"ב] רבי שמעון ב"ר הוה אכיל בשוקא חזייה רבי מאיר אמר ליה אין שבח תלמיד חכם שיאכל בשוק ובלבד בשל גרמיה שמע מינא הא דתניא האוכל בשוק דומה לכלב כגון שחוטף לאחרים ואוכל כמו כלב עכ"ל. ונראה שדקדק מדקאמר שאין שבח לתלמיד חכם מכלל דלאחרים אין חשש בשל גרמיה. ואם תאמר אף בחוטף פשיטא שפסול לעדות ואפילו אכלו בביתו גזלן הוא וגזלן פסול לעדות כדכתיבנא לעיל. ויש לומר בפחות משוה פרוטה או בשאין מקפידין עליו. וה"ר אליהו ז"ל פירש כגון שהולך אצל חנוני וטועם מכל אחד כאלו רוצה לקנות ומערים כההיא דאמרינן בפרק מפנין [שבת קכ"ט ע"א]. ורבינו חננאל ז"ל פירש (דקאי) [דהאי] האוכל בשוק אוכל סעודתו דגנאי הוא מי שאוכל סעודתו בשוק הרא"ש ז"ל [קדושין פ"א סימן ס"ה]. ובספר העטור בשם רבנו ברוך ז"ל דאם אוכל משלו כשר והרב לא מסתבר ליה הכי. ודברי ר"ת ז"ל נראין עקר. וכן נראית דעת הר"ם ז"ל שלא מנאן בכלל עדי חמס אלא בכלל הבזויים שהרי כתב בפרק י"א מהלכות עדות [ה"ה] וכן הבזויים פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל אדם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאינם מקפידים על הבשת שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר.
<h2>דף פא.</h2>
[סנהדרין כ"ו ע"ב] אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, אמר ליה רב ששת עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר, וקא מסיים בה בהלכות הריא"ף ז"ל התם ביצרו תקפו. אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקא אבל לעיולא לית לן בה. וכתב הריא"ף ז"ל וחזינן לחד מרבואתא דקא פסיק הלכתא כרב ששת וקא יהבי טעמא למלתא משום דהלכתא כרב ששת באיסורי. וכתב גם כן בתשובה [סימן קל"ז] דחשוד על העריות כיון שבא על אחת מהן חשוד על כלן. והרז"ה ז"ל השיג עליו וכתב דהלכתא כרב נחמן דהא רבה ורב פפא שקלו וטרו (אלביא) [אליביה] דהא לענין דינא איתמר והלכתא כרב נחמן בדיני [כתובות י"ג ע"א], ועוד דהא [ד]אמר יצרו תקפו נסחא משובשת היא ולא חייש רב נחמן לאהדורי ליה, וסובר ז"ל דדוקא חשוד והאי דאמרינן ארבעין בכתפיה וכשר משום דמלקין על לא טובה השמועה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ"א ע"א], וכן פירש רש"י ז"ל ובלא התראה, אבל בבועל ממש פסול. וגם מה שכתב ז"ל בתשובה לא נכון בעיניו דאם כן הוה ליה למימר הבועל את הערוה אלמא דוקא בחשוד הוא דפליגי רב נחמן ורב ששת אבל לבועל פסול הוא לעדות לכו"ע. ורבינו חננאל ז"ל כתב כדברי הריא"ף ז"ל דדוקא בועל, וכן דעת בעל העטור ז"ל. אבל לא נראית כן דעת הרשב"א בתשובותיו, ולא הרב בעל ההשלמה ז"ל. והרב בעל העטור ז"ל כתב איכא מאן דפסק כרב ששת דהלכתא כותיה באיסורי ואיכא מאן דאמר הכא דינא הוא והלכתא כרב נחמן בדיני ומסתברא כרב נחמן דסוגיא דרבינא כותיה אזלא. והרשב"א ז"ל כתב שני הדעות ודעתו לפסוק כרב ששת, וכן בספר חקות הדיינין [סימן י"ט] פוסק כרב ששת. וכן פסק בסמ"ג [לאוין רי"ד]. ואף על פי שאיני כדאי להכריע אבל לעניות דעתי נראה כדברי הפוסקים כרב נחמן דהכא בעדות ממון הוא דפליגי אבל בעדות אשה דהוא איסורא (הוא) [הא] מודה רב נחמן וכל שכן דאמוראי שקלו וטרו (אלביא) [אליביה]. ולא זכינו לדברי אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות לדעת הכרעתו כדברי מי צ"ע כדברי מי פסק. ופירוש לאפוקה הוא שמעיד עליה שמת בעלה או שגרשה ואינו נאמן לעדות זו משום דרוצה לעשותה פנויה כדי שתהא מצויה לו, אבל לעיולא שמעיד שנתקדשה עדותו עדות. ושנינו בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ד ע"ב] שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא (והא) [וקא] פריך עלה בגמרא [שם מ"ו ע"ב] וליתני נמי שבועת בטוי ומהדר כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני תינח אוכל ולא אוכל פירוש דהם שתים להבא ואפשר שבעת שבועתו שיקיים דבריו אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כלומר שהם שתים לשעבר ובשעה שנשבע כבר נשבע לשקר תנא שבועת שוא וכל דדמי לה כלומר ששתים לשעבר דומיא דשבועת שוא ורש"י ז"ל פירש דבאוכל ולא אוכל לא מיפסיל, ובעל העטור כתב דמיפסיל. וכתב בשם הרב רבי יעקב בר משלם ז"ל שהעובר על גזירת הקהל מן העובר על תקנת הקהל וחכמיהם שהוא פסול לעדות, וכן כתב בספר החשן בסימן ל"ד וכן בסימן (צ"א) [צ"ב] בשם רבינו תם והרא"ש ז"ל, וזהו על פי דרכו של בעל העטור ז"ל אבל על פי פירוש רש"י ז"ל הוי כשר לעדות, וכתבו שכן היא דעת הריא"ף והרמ"ה והרמב"ן זצ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"ד סימן קס"ו] שהעובר על חרמי צבור פסול לעדות. וכ"ש במקומות שאומרים וכל העובר על כונתינו ארור הוא לד' א-להי ישראל שארור יש בו שבועה כדאיתא בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א]. וכתב עוד בתשובה [ח"א סימן אלף י"ח] שהנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני אף על פי שיש לו עדים שלא האריך לו הזמן וכגון שלא זזה ידם מתחת ידו אינו נפסל דילמא אנוס הוא ולא אתרמי ליה זוזי כדאמרינן בפרק קמא דמציעה [ה' ע"ב] ובפרק הגוזל [ב"ק ק"ז ע"ב] גבי פקדון אלא אם העידו שהיו לו מעות בתשלום הזמן. וכתב הרב רבי יקר ז"ל הנשבע להכחיש העד אותו עד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפסלו, וכן כתב הרמ"ה ז"ל. והרשב"א מסופק בדבר והקרוב אצלו להכשירו, ובספר החשן סימן ל"ד הביא דברי הרב רבי יקר ז"ל בלי חולק.
